Alors que Benjamin Nétanyahou vient d’ordonner à l’armée de son pays de préparer un plan d’évacuation de la population civile de Rafah, il semble opportun de rappeler le Plan Paraguay, par lequel, après la guerre des six jours, la première ministre Golda Meir chercha à envoyer dans le pays sud-américain 60.000 Palestiniens de Gaza.

L’affaire a été dévoilée récemment par le journaliste israélien Eran Mor-Cicurel, du groupe de l’audiovisuel public israélien, qui appelait à ne pas la considérer avec notre regard d’aujourd’hui. A l’époque, dit-il, le transfert de populations n’était pas considéré comme une atteinte aux droits humains :

« In the eyes of today, the idea of transferring the population is quite strange. But 1968 was not so far away from the division of Pakistan and India and the transfer of populations. It wasn’t considered human rights abuse. »

https://www.businessinsider.com/gaza-1969-israel-program-to-transfer-60000-palestinians-to-paraguay-2020-8?r=US&IR=T

L’article cité contient un lien vers les documents découverts par le journaliste israélien, qui ne sont plus accessibles. J’ai cependant pu me les procurer et les reproduis en annexe. J’espère que quelqu’un connaissant l’hébreu, ce qui n’est pas mon cas, en fera bon usage (une traduction automatique du début des documents se trouve sous leur version originale).

Je ne trouve guère de trace de cette affaire en français, si ce n’est la traduction d’un article de The Daily Beast dans un site d’extrême droite, qui a dû voir dans l’initiative israélienne une source d’inspiration.

Quelques liens

https://www.jpost.com/diaspora/israel-paraguay-agreed-to-move-60k-palestinians-as-nazi-hunting-ended-638347#google_vignette

https://www.middleeastmonitor.com/20200813-report-israel-tried-to-expel-60000-palestinians-to-uruguay/

https://www.businessinsider.com/gaza-1969-israel-program-to-transfer-60000-palestinians-to-paraguay-2020-8?r=US&IR=T

https://www.thedailybeast.com/israels-secret-plan-to-ship-60000-palestinians-to-paraguay-revealed-in-unclassified-docs

Annexe

ליישב 60 אלף פלסטינים בפרגוואי

Internet ArchiveAugust 11, 2020

מלחמת ששת הימים הפכה את ישראל לאימפריה. השטח שבשליטתה הוכפל, הגאווה הלאומית הייתה בשיאה, אבל גם הבעיות. ישראל שמחה מאוד לקבל לידיה את שטחי המולדת ההיסטוריים, אלא שרמת הגולן, ירושלים, יהודה ושומרון וחבל עזה, נשאו איתם גם אתגר נוסף. האוכלוסייה הערבית בשליטת ישראל שילשה את עצמה ונוספו לה מיליון תושבים חדשים, מקצתם פליטים שברחו או גורשו כבר במלחמת השחרור.

תוכנית פרגוואי התבשלה עוד בלשכתו של ראש הממשלה לוי אשכול, והיא לא הייתה היחידה. ישראל פעלה בשורה של תוכניות לא מוצלחות במיוחד להעביר פלסטינים מעזה לגדה. ועדת השטחים המוחזקים הייתה למעשה « קבינט השטחים » של הממשלה. שם דנו באותם ימים, למשל, באפשרות להקים מפעלים חדשים למען הפלסטינים בשטחים ששוחררו, בשאלה האם לאפשר לפלסטינים לעבוד בישראל, בשאלה כיצד להבטיח שלא יתחרו במפעלים הישראלי, וחשוב לא פחות – כיצד מבטיחים שישראל לא תהפוך תלויה בפועל הפלסטיני?

החשש המוצדק היה שהרעה תפתח מרצועת עזה הצפופה. חצי מליון תושבים חיו אז בשטח הרצועה, מהם 60 אלף פלסטינים שנהנו עכשיו מחופש תנועה יחסי לקרקעות שנטשו מאחור בשטח מדינת ישראל. בממשלת גולדה, ממש כמו בממשלת האחדות של לוי אשכול, קיוו שהשליטה בשטחים תקדם הסכם שלום ותפתור גם את סוגיית הפליטים הפלסטינים. אלא שירדן ומצרים לא מיהרו לקנות את היד המושטת לשלום של ישראל. 

התוכנית הממשלתית להעברת 60 אלף פלסטינים מרצועת עזה לפרגוואי, שהתקבלה ב-1969, נחשפה | @EranCicurel מסביר ב-#העולם_היום למה התוכנית הזאת הייתה מיוחדת ונותן את פרטיה pic.twitter.com/dHkicsrMbU— כאן חדשות (@kann_news)

אחת התוכניות לפתרון סוגיית הפליטים שעלתה באותם ימים הייתה הקמת ישוב חקלאי פלסטיני באל-עריש שבסיני, שבו יתגוררו כ-50 אלף פלסטינים. אך לצד הרעיונות הפומביים, הלכה ונרקמה לה עסקה אחרת, שאת את פרטיה המדויקים אנו חושפים כעת – תוכנית העברה של 60 אלף פלסטינים הרחק מהמזרח התיכון, לפרגוואי שבדרום אמריקה.

במאי 1969 התכנסה ועדת השרים לשטחים המוחזקים לדון בתוכנית החשאית שסוכמה בין ראש המוסד דאז, צבי זמיר, לרשויות בפרגוואי. מלבד גולדה מאיר וצבי זמיר, עוד דוברים מצוטטים בפרוטוקול, בהם סגן ראש הממשלה יגאל אלון והשר ישראל ברזילי, איש מפ »ם.

גולדה מאיר, צילום: משה פרידן, לע »מ

← ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, אמרה בוועדת השרים: « החברים ודאי זוכרים שדנו פעם בעניין אפשרות הגירת ערבים לברזיל, ואנחנו הצענו אז לצבי זמיר לשלוח אדם שיעשה מה שצריך לעשות על מנת לברר את הדבר ולהביא לנו את תוצאות הבירור. צבי זמיר נמצא עכשיו במצב שהוא יכול להגיד לנו איך העניין עומד אחרי הבירור. צריך לקבל החלטה ומאוד חשוב שההחלטה תהיה על-דעת כולם ».

ראש המוסד: « פרגוואי מוכנה לקלוט 60 אלף ערבים »

← ראש המוסד, האלוף צבי זמיר: « ההצעה שמדובר בה היא הסכמה של ממשלת פרגוואי, באמצעות המוסד לחקלאות והגירה של ממשלת פרגוואי, לקלוט במשך תקופה מינימלית של ארבע שנים – אם כי היא יכולה להמשך יותר אם הדברים יתפתחו – 60 אלף נפש מוסלמים ערבים, שלפי ההגדרה שלהם אינם קומוניסטים. היא מוכנה לקלוט אותם בארצה, כאשר ממשלת ישראל תמלא אחר תנאים מסוימים. זה מאושר במכתב של משרד ההגירה, כאשר ליד זה מצורף הסכם שאינו מופיע במכתב משרד ההגירה. ההסכם הזה נחתם בין נציג ישראל לבין קונסול פרגוואי בארגנטינה. תמורת עסקה זו ממשלת פרגוואי מבקשת ראשית, שנישא בכל ההוצאות הקשורות בהבאת המהגרים לפרגוואי בכל דרך שנמצא לנחוץ. הבעיה שצריך להחליט עליה היא לא רק 350 אלף הדולר האלה, אלא צריך להחליט על תוכנית שמסתכמת במשך שנים אחדות ב-20-30 מליון דולר ופותרת לפי דעתי חלק מהבעיה, משום שהיא מדברת על 60 אלף נפש. זו תוכנית לא-קטנה, אבל היא תהיה מורגשת בשטח ובעלת ערך. אני ממליץ, על יסוד ההסדרים עם ממשלת פרגוואי, שאני רואה אותם די אמינים, לעשות זאת ולראות בה תוכנית פתיחה בתנאים הקיימים. אנחנו פועלים באמצעות קשרים שיש לנו אתם והם הוכיחו יעילות כבר בעסקה קודמת שקשורה עם דרכונים. איני רוצה להיכנס כאן לפרטים. הנציג שלנו בשטח ראה את הנשיא, שלא אישר את החלק הנוגע לכסף אבל אישר את העניין הנוגע להגירה. יש לנו רושם שאם המשטר הזה בפרגוואי, שמתקיים שם כבר למעלה מ-20 שנה, ימשיך להתקיים ולא יהיו בו שינויים, אם כל זה יתקיים, התוכנית היא בת ביצוע ».

פרגוואי של 1969 היא דיקטטורה לכל דבר ועניין. כבר 15 שנים שהיא נתונה ליד הברזל של אלפרדו סטרוסנר. סטרוסנר, בן לאב גרמני ואם מקומית, עלה לשלטון בהפיכה צבאית ב-1954 וזכה לתואר המפוקפק « הדיקטטור הוותיק ביותר בהיסטוריה של אמריקה הלטינית. בשנות שלטונו הוא הוביל מדיניות חוץ של תמיכה ללא סייג בארצות הברית וזכה בתמורה לסיוע חוץ נדיב. כלפי מתנגדיו מבית הוא הפגין יד קשה. במהלך שלטונו הוא היה אחראי לרצח של אלפים, לעינויים ולרצח הילידים משבט האצ’ה. שחיתות ואפילו פדופיליה הם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של הפרטית של סטרונר. וכן, הוא שמר על קשרים חמים עם ישראל, לצד קשרים הדוקים שתחזק עם לבנון וסוריה. המצב הכלכלי בפרגוואי היה בכי רע והיא הייתה זקוקה לכסף שישראל הציעה.

← ראש הממשלה גולדה מאיר: « את 350 אלף הדולר האלה צריך לתת עכשיו? »

← ראש המוסד, האלוף צבי זמיר: « עם חתימת ההסכם »

← ראש הממשלה גולדה מאיר: « כמה אנשים זה מכסה? »

← ראש המוסד, האלוף צבי זמיר: « את 10 האלפים הראשונים »

← ראש הממשלה גולדה מאיר: « מה קורה אם אנחנו מצליחים עם 10 האלפים הראשונים אבל אין יותר מועמדים להגירה, אז לא הפסדנו שום דבר? »

← ראש המוסד, האלוף צבי זמיר: « אז אנחנו חדלים לשלם. ניסינו לחפש הסדרים מדיניים מסודרים. יכול להיות שנגיע להסכם לגבי מטוסים וכו’. אנחנו חושבים שזה יסתכם ב-550-600 דולר לנפש, כולל הוצאות הדרך, ו-33 הדולר שצריך לתת לממשלת פרגוואי. יש לנו יסוד להניח שנגיע להסכם עם חברת התעופה « ואריג » לגבי טיסות צ’ארטר כאשר ההסכם עם פרגוואי יהיה חתום. יש רעיון להכניס למטרה זו את מטוסי הבדק. לפרטי הדברים עד הסוף לא נכנסנו כי ההסכם לא קיים. נראה לי שהסכום של 550 דולר הוא ריאלי ונראה לי שהוא מכסימלי. בחיפוש דרכים להגירה התקשינו למצוא אפשרויות הגירה עד שנוצרה סיטואציה שהערבים רוצים להגר מהארץ. זה הסדר שקיים ועומד. אינני חושב ששם יכולים בזמן קצר לקלוט אלפים רבים, אבל הם מוכנים להתאים את עצמם בכל זאת ל-60 אלף נפש במסגרת ארבע שנים וזה מספר לא קטן ».

ראש המוסד לשעבר, האלוף צבי זמיר, צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

אחת השאלות החשובות שעולות בישיבה היא האמצעים שבהם יש לנקוט כדי להסתיר את המיזם. מה עושים אם הוא יתגלה, אם יתברר שישראל פועלת לייצא לא פחות מ-60 אלף פלסטינים לפרגוואי?

← ראש המוסד, האלוף צבי זמיר: « יתכן שיהיה כדאי, אם יתברר שקבוצה מסוימת לא נקלטה, לקחת אותם חזרה כדי לא להפסיק את ההמשך של הגירה זו. אבל בהסכם זה לא קיים ואנחנו לא מעוררים בעיה כזאת. יכול להיות שלנו יהיה שיקול להחזיר אותם אם תהיה שם שערוריה, כדי לא ליצור מצב מיוחד שעלול למנוע ממהגרים נוספים לצאת לשם, אבל זה לא מתחייב מההסכם ».

← ראש הממשלה גולדה מאיר: « אם יהיה להם כל כך טוב ויהיו להם הוצאות הדרך כדי לחזור, הם ודאי ישארו שם. יהיה רע – ממשלת פרגוואי לא תיתן להם לחזור ולא תיתן לנו 100 אלף דולר כדי לקבל אותם בחזרה ».

או במילים אחרות, אומרת ראש הממשלה גולדה מאיר, גם אם ירצו, אין כוונה לאפשר להם לחזור לעזה. עכשיו אפשר בהחלט לסגור עסקה, מסכימים כל הנוכחים, בהם סגן ראש הממשלה יגאל אלון.

←  ראש הממשלה גולדה מאיר: « אני מניחה שאין התנגדות »

חברי הוועדה מחליטים לאשר את הצעת המוסד על פי ההסדר כדלקמן:
• ממשלת ישראל תישא בהוצאות נסיעתם של המהגרים לפרגוואי
• ממשלת ישראל תדאג שכל נפש תצויד בכ-100 דולר לצרכי מחיה ראשונים
• ממשלת ישראל תשלם לממשלת פראגווי 33 דולר לנפש מהגר
• עם חתימת ההסכם ישולם סכום של 350,000 דולר על חשבון הגירתם של 10,000 נפש.

הישיבה ננעלה. שיתוף הפעולה עם פרגוואי מעורר דילמות מוסריות לא פשוטות על האופן שבו ניסו מנהיגי ממשלת ישראל – שהייתה אז ממשלת אחדות בראשות מפא »י – להתמודד עם בעיית רצועת עזה. אבל יש עוד היבט מטריד במיוחד.

מאז מלחמת העולם השנייה הפכה פרגוואי מקלט ידוע לפושעים נאצים, ובראשם רופא מחנה המוות יוזף מנגלה. כיצד קרה שישראל סגרה עסקה כה מפוקפקת עם משטר כזה? גם לוח הזמנים מעורר תהיות בתחום הזה. עד 1968 פעלה ישראל ללכוד פושעים נאצים במדינות אמריקה הלטינית והשקיעה בכך משאבים מרובים. עם כניסתו לתפקיד, סבר ראש המוסד צבי זמיר כי משאבי הארגון דלים מדי. באישורו של ראש הממשלה לוי אשכול, הוחלט להקטין את המאמצים ולהתמקד בפושעים נאצים בכירים. משמעות ההחלטה בפועל הייתה שמשנת 1969 הפסיקה ישראל בפועל לצוד נאצים בדרום אמריקה. זו אותה שנה בדיוק שבה נחתם ההסכם להגירת 60 אלף פלסטינים עם אחד המשטרים המזוהים ביותר עם הפושעים הנאצים.

לו הפרשה הייתה מתפרסמת אז, היא הייתה מעוררת מחאה בקרב ניצולי השואה. כבר בשנת 1969 היה ידוע שפרגוואי היא מקלט לפושעים נאצים. בשנת 1971 תבע צייד הנאצים טוביה פרידמן מהשלטונות בישראל לפעול למען לכידתו של מנגלה, אך ללא הועיל. סמיכות הזמנים בין ההסכם בין ישראל לפרגוואי בעניין הפלסטינים להפסקת הפעילות החשאית ללכידת פושעים נאצים בפרגוואי באותם חודשים ממש מעוררים חשד לקשר בין שני האירועים. כיצד קרה שהמוסד, שאפשר היה לצפות שיפעל ללכידת מנגלה, הוא אותו מוסד שסוגר עסקה עם ממשל סטרסנר?

ראיון שהעניק בשנות ה-80 מי שהיה אז שגריר ישראל בפרגוואי, בנו (בנימין) ורון, לטלוויזיה הגרמנית מחזק את הסברה שיש קשר בין האירועים. ורון סיפר כי היה ידוע לו על פעולה צבאית מתוכננת ללכידת מנגלה שבוטלה. הוא מעיד שבכל פעם שפנה לרשויות בישראל עם דיווחים על פושעים נאצים, נאמר לו שתפקידו הוא לשמש דיפלומט ולא צייד נאצים. אז האם ישראל נמנעה מפעולה ללכידת מנגלה בפרגוואי בתמורה לתכנית הגירה? השאלה פתוחה.

באשר למבצע עצמו – הוא לא נחל הצלחה גדולה מדי והסתיים בטרגדיה. בקיץ 69′ יצאו ראשוני הפלסטינים לפרגוואי, מתוך 60 אלף, רק שלושים יצאו. על פי עדותם, בתוך זמן קצר מאוד הם מצאו עצמם ללא כסף וללא תעודות נסיעה. שניים מהם חזרו לאסונסיון הבירה חמושים באקדח ורצו לתבוע כסף שלטענתם לא שולם להם. הם הגיעו לשגרירות ישראל ודרשו לדבר עם השגריר. מזכירת השגרירות, עדנה פאר, הרימה את שפופרת הטלפון בניסיון לדבר עם השגריר, אלא שאחד הפלסטינים חשד שהיא מתקשרת למשטרה, שלף אקדח, ירה והרג אותה. הוא פצע בנוסף גם עובדת מקומית. ישראל טענה שמבצעי הפיגוע הם אנשי פת »ח, אלא שבדיקות בשטח של כתבי קול ישראל עוררו אז תהיות. פת »ח מצידו הכחיש כל מעורבות. ישראל לא ביקשה את הסגרת הרוצחים שריצו שמונה שנות מאסר.

בעקבות האירוע, העסקה בין ישראל לפרגוואי נחשפה ונעצרה, אך היקף התוכנית לא פורסם עד היום. העסקה שנועדה לייצא 60 אלף פלסטינים לפרגוואי, בחתימת ממשלת האחדות בהובלת המערך, כולל מפ »ם וגח »ל  – לימים הליכוד – תיזכר לנצח ככשל מוסרי ומנהיגותי שעלה בחייה של ישראלית בשירות החוץ. הדיל שנועד לפתור סוגיות אמיתיות של אבטלה בשטחים ואיום ביטחוני, היה למעשה הסכם עם משטר אכזרי שהעניק חסות לפושעים נאצים. עסקה שאפשר שתרמה לחירותו של אחד הפושעים הגדולים ביותר בהיסטוריה של העם היהודי – יוזף מנגלה.

Traduction automatique du début du texte :

Installation de 60 Palestiniens au Paraguay. The Internet Archive. 11 août 2020. Voir l’original. La guerre de six jours a transformé Israël en un empire. Le territoire sous son contrôle a doublé, la fierté nationale était à son apogée, mais les problèmes aussi. Israël était très heureux de recevoir les terres historiques de la patrie, mais le plateau du Golan, Jérusalem, la Judée-Samarie et la bande de Gaza ont également apporté avec eux un autre défi. La population arabe contrôlée par Israël a triplé et ajouté un million de nouveaux résidents, dont certains réfugiés qui avaient fui ou été expulsés pendant la guerre d’indépendance. Le plan du Paraguay a été concocté dans le bureau du Premier ministre Levi Eshkol, et ce n’était pas le seul. Israël a agi dans une série de plans particulièrement infructueux pour déplacer les Palestiniens de Gaza vers la Cisjordanie. Le Comité des territoires occupés était en fait le « Cabinet des territoires » du gouvernement. Là, par exemple, nous avons discuté de la possibilité d’établir de nouvelles usines pour les Palestiniens dans les territoires libérés, la question de savoir s’il faut permettre aux Palestiniens de travailler en Israël, la question de savoir comment s’assurer qu’ils ne sont pas en concurrence dans les usines israéliennes, et, plus important encore, comment faire en sorte qu’Israël ne devienne pas dépendant de la pratique palestinienne. La crainte juste était que le mal s’ouvre de la bande de Gaza bondée. Un demi-million d’habitants vivaient dans la bande de Gaza, dont 60 Palestiniens qui jouissent maintenant d’une relative liberté de mouvement vers les terres abandonnées dans l’État d’Israël. Dans le gouvernement Golda, tout comme dans le gouvernement d’unité de Levi Eshkol, ils espéraient que le contrôle des territoires ferait avancer un accord de paix et résoudrait également la question des réfugiés palestiniens. Cependant, la Jordanie et l’Égypte n’étaient pas pressées d’acheter la main tendue à la paix d’Israël. Le plan du gouvernement de transférer 60 Palestiniens de la bande de Gaza au Paraguay, adopté en 1969, a été révélé | @EranCicurel explique dans #World_Today pourquoi ce plan était spécial et donne ses détails pic.twitter.com/dHkicsrMbU. — Nouvelles (@kann_news) ici. L’un des plans pour résoudre la question des réfugiés qui a surgi à cette époque était l’établissement d’une colonie agricole palestinienne à El Arish, au Sinaï, dans laquelle vivront quelque 50 Palestiniens. Mais avec les idées publiques, un autre accord a été conclu, dont les détails exacts sont maintenant révélés – un plan pour transférer 60 Palestiniens du Moyen-Orient au Paraguay en Amérique du Sud. En mai 1969, le Comité ministériel des territoires occupés s’est réuni pour discuter du plan secret convenu entre le chef du Mossad de l’époque, Zvi Zamir, et les autorités paraguayennes. Outre Golda Meir et Zvi Zamir, d’autres intervenants sont cités dans le procès-verbal, notamment le vice-premier ministre Yigal Alon et le ministre israélien